מאמן הטניס רונן מורלי הוא אחד העסוקים בתעשייה. בין טיסה לסין להדרכת מאמנים בכירים בישראל, הוא מספר על חזון, השראה ולמידה מכשלונות.
מורלי, יליד 1967, החל את דרכו במרכז הטניס באשקלון. היה שחקן טניס מצטיין ברמה הארצית, שדורג מס' 2 בישראל עד גיל 18 ודירוג 70 בעולם לנוער, עד שהתגייס לצה"ל כמפקד טנק, וכך נקטעה קריירת הנוער שלו. אך הוא המשיך הלאה והפך למאמן טניס מבוקש ביותר.
מורלי אימן אגדות טניס מקומיות ואלופים אמיתיים כגון אנדי רם, נועם אוקון, הראל לוי, יוני ארליך, אמיר חדד ורבים נוספים. מורלי הוא גם מנהל הפרויקט הלאומי לטניס, שיתוף פעולה של איגוד הטניס עם מרכזי הטניס בישראל, לגילאי 10 ו-12.
מלבד אימון נבחרת ישראל בטניס במשך 5 שנים, ענף הטניס לקח אותו רחוק באמת: ב-2014 נשלח לדרום אפריקה כדי להכשיר ולהדריך מאמנים באקדמיה של העיר סווטו. זו היתה חוויה מיוחדת במינה, ששינתה את הפרספקטיבה של מורלי על תחום הטניס ומה ניתן להשיג באמצעותו.
כאילו דרום אפריקה לא מספיק רחוקה מישראל, גם סין הצטרפה לרשימת היעדים של מורלי. רונן החל להעביר סדרת השתלמויות והדרכות בינלאומיות, בעיקר בסין. אלו שלושה קורסים ב-3 רמות (אימון שחקנים מתחילים, בינוניים ומתקדמים). להדרכות מגיעים עשרות מאמני טניס. אל הדרכה האחרונה הגיעו כ-90 מאמנים סינים.
הסיפור הסיני החל ממחנה אימון לשחקנים מקצוענים. לפני כשנתיים, הגיעו לשם בחורה ובחור שראו את המחנה. הבחורה אחראית כ-30 מועדוני טניס באיזור גואנז'ו. היא רצתה שאעביר השתלמות למאמנים. הסברתי לה שהיא ראתה אותי עובדת עם שחקנים מקצוענים, ולא מאמנים. היא אמרה שהיא יכולה לארגן 40 מאמנים בסמינר. האירוע עבר מושלם, ואז סגרנו שאני מגיע להשתלמות נוספת עם כ-50 מאמנים. חצי שנה לאחר מכן, באתי להשתלמות נוספת ו-2 סמינרים. היום, הגברת הסינית הזאת כבר אחראית על כ-95 מועדוני טניס בסין.
בהשתלמות האחרונה בסין, הגיעו כ-25 מאמנים בעלי מוגבלויות, כולל חירשים ואילמים. רונן מספר על חוויה מרגשת ומטורפת. "החיים הם גלגל. באחת ההשתלמויות שלי, אחד המאמנים שלי היה חסר ביטחון לחלוטין. אני החלטתי שאני הולך להרים אותו לגבהים אחרים בסוף ההשתלמות, והוא הפך למאמן הכי משמעותי באיזור שלו. כשפתחנו את ההשתלמות באיזור שלו, הוא התקשר לכל אחד מן המאמנים באיזור ואמר להם שאם הם לא מגיעים להשתלמות, הם הולכים להפסיד את החוויה של החיים שלהם".
"אני סימנתי אותו כמאמן מיוחד בגלל הרגישות שלו, שבגללה הוא מאוד נלחץ. רוב האנשים מזהים את זה בתור חולשה, אני זיהיתי את זה בתור כוח. בדרך כלל, כשאנחנו פותחים יעד חדש, מגיעים אולי 12 מאמנים, כי לוקח זמן להכיר. בזכות השיחות שהוא ניהל, הגיעו עשרות מאמנים, כולל הנכים, כאמור. זה מעגל אחד גדול: אם אתה עושה דברים טובים, דברים טובים חוזרים אליך".
"המאמן הזה הפך פשוט מוסד באיזור שלו. מאחד שכולם צחקו עליו ואף אחד לא העריך אותו, היום עולים אליו לרגל ומתייעצים איתו. ומה שהכי יפה – הוא שמר על הצניעות והענווה שלו. אחד מהמוטואים הגדולים שלי הם צניעות וענווה. אנחנו צריכים לזכור מאין באנו ולאן אנחנו הולכים".
איך זה להתמודד עם מדינה גדולה ומורכבת כמו סין? "התרבות הסינית היא תרבות מאוד קשה, סגורה, ביקורתית. זה ההפך הגמור ממה שאני מאמין בו. אני מאמין בפרגון, העצמה, שיתוף בתהליך האימוני. היה לי חיבור טוב עם הגברת שאחראית על המועדונים, שהיא פתוחה וחיובית. התחלנו את הפרויקט הזה ביחד. רוב המאמנים הם בגילאים של 23 עד 50, בטווח גילאים רחב".
"הגשמתי כל חלום שאי-פעם חלמתי עליו. שחקנים שהאמנתי בהם לקחו תחרויות גראנד-סלאם הכי חשובות. שחקנים שאימנתי הגיעו לרמות הכי גבוהות בגביע דייויס. החזון שלי השתנה: בעבר הוא היה לגדל את השחקנים, והיום הוא לגדל את הדור הבא של המאמנים. אני עושה המון הכשרות והשתלמויות, הרבה העצמות של מאמנים".
אתה לא רק מאמן, אלא גם מרצה עסוק מאוד, נכון? "אני גם מעביר הרצאות השראה שבניתי: הראשונה היא 'מנהיגות חיובית, העצמה אישית ומה שביניהן' והרצאה נוספת היא 'מצליחן, מפסידן – מאפיינים ודרכים לשינוי'. אני מעביר את ההרצאות גם בהתנדבות, בבתי ספר למשל. תפיסת העולם שלי שונה מן המקובלת: למדתי מנסיוני שצריך לחבק גם את הכשלונות וההפסדים. ברגע שאתה מפסיד ונכשל, זה מנוף אדיר להצלחה עתידית. אם אתה עושה תהליך של תחקיר – מה היה טוב ומה היה לא טוב – כי כך אפשר להשתפר. הילדים שונאים ללמוד כי הכל זה ציונים".
"העברתי הרצאות גם לחברות מצליחות כמו גוגל ו-HP, בעיקר לדרג המנהל. העברתי הדרכות לצבא, קורס קציני שריון, הפיקוד של גדוד קרקל, המון הרצאות. יש כל כך הרבה ממשקים בין הצלחה בספורט והצלחה בעסקים או בהייטק – כי בסטארט-אפים ויחידות מובחרות יש המון כישלונות. בכל התחומים יש דוגמאות מוחשיות של אנשים שנכשלו בענק, שאמרו להם שהם לא מספיק טובים – ובסוף הם הצליחו".
האם הכלים הללו מתאימים גם לתלמידים בבתי הספר בארץ? "כן, גם במערכת החינוך. ילדים שונאים ללמוד כי המיקוד הוא על הדברים הלא-נכונים. הצלחות קטנות זה לעשות שיעורי בית, עבודות והשתתפות בכיתה. אנחנו כהורים תמיד רוצים רק את ההצלחות הגדולות – המבחנים – אבל זה לא קורה וגם לא יקרה בלי לציין את ההצלחות הקטנות. תלמידים צריכים לקבל כלים לחיים, כיצד להתמודד נכון עם כישלונות ואי-הצלחה".
"אני בר-מזל, כי אני עובד במשהו שאני אפילו לא קורא לזה עבודה. אני מוקף באנשים שאני אוהב, שכיף לי לעזור להם, מעגל של אנשים שאנחנו כמו משפחה. אני עובד בפרויקט נבחרות עם 25 מאמנים וכ-200 ילדים. בניתי את פרויקט ההעצמה האישית – כל ילד צריך לתת שעה בשבוע למרכז הבית שלו, להיות עוזר-מאמן או חונך. כך אפשר לגדל מנהיג, מחנכים את דור ה'מגיע לי' לתת בחזרה, וזה מדהים לראות איך הפרויקט הזה מצליח".
"לא מזמן ריכזתי קורס מאמנים בכירים במרכז הטניס רמת השרון, שנמשך 7 חודשים. בקורס השתתפו כל השחקנים שגידלתי ושעבדתי איתם – פתאום אני מכשיר אותם להיות מאמנים. בין המשתתפים: שחר פאר, יוליה גלושקו (שפרשה ממשחק ועברה לאימון) אנה סמשנובה, הראל לוי, דודי סלע, יוני ארליך, אנדי רם – כולם היו שם. זו היתה חוויה אדירה, היו לי דמעות בעיניים. זו היתה ממש סגירת מעגל, היה מושלם, דינמיקה טובה ואנרגיה טובה. חיים שלמים הלכנו ביחד במסלול מסוים, ופתאום אנחנו נפגשים במסלול נוסף. כל השחקנים הללו יהיו מאמנים בכירים".
מה אתה מתכנן לתקופה הקרובה? בעתיד אני חושב על פרויקט הנבחרות, לחזק אותו ולצרף עוד מאמנים. את פרויקט הנבחרות פתחתי לא רק למרכזי הטניס, אלא גם למועדוני הטניס. אם נשכיל לבנות גשרים ולא חומות – כולנו נרוויח מזה. על העגלה של החיוביות מוכנים להצטרף יותר אנשים. זו המטרה העיקרית שלי כעת, איך לדברר את הטניס בצורה יותר חיובית, לגרום לכך שיהיה יותר פירגון. אני מאלה שחולמים בהקיץ, אבל עד עכשיו כל החלומות התגשמו".
אז מיהו שחקן הטניס האהוב עליך ביותר בעולם? "אני מחלק את זה לשניים – אחד שאני מעריך ואחד שאני אוהב. כמובן, אני אוהב את רוג'ר פדרר, כי אני גם מכיר אותו באופן אישי – כשעבדתי עם אנדי רם נסענו ביחד לתחרויות ואנחנו מכירים באופן אישי. ואני הכי מעריך את רפאל נדאל – יכולות העבודה, איך שהוא קם, נפצע וחוזר, נפצע וחוזר, התחרותיות הבריאה, הפירגון. לא סתם הם הטובים ביותר – סמל של תחרותיות בריאה".
