אחרי ליגת האמהות בכדורשת, הגיע תור הלהיט הבא. כ־150 נשים בארץ כבר מתאמנות בטניס, יוצרות חברויות ומסרבות להביא את הילדים למגרש.
לובשות בגדי ספורט, משאירות את הילדים בבית ויוצאות לחבוט במגרש הטניס. אחרי שליגת האמהות בכדורשת"מאמאנט" פרצה לחיינו, קבלו את הלהיט הבא: "מאמאטניס". כ־150 נשים מכל הארץ כבר הצטרפו אל היוזמה, שנולדה לפני כארבעה חודשים. הן לומדות את הספורט הלבן, ועל הדרך משפרות את הכושר ויוצרות חברויות חדשות.
יוזמת הרעיון, קרן שמש (31) מאופקים, מנהלת את מרכז הטניס והחינוך בעיר. שמש עשתה תואר בחינוך גופני ולמדה טניס רק אחרי הצבא. "התאהבתי", היא אומרת. "יחד עם זה, היה לי קצת חשש כשהתחלתי לעבוד כמאמנת, כי התחום היה חדש לי. אבל גיליתי שאני מאוד נהנית ומתמלאת באנרגיה, גם כשאני מגיעה אחרי יום ארוך של עבודה או מילואים. זה בדיוק מה שאני רוצה להעניק לאמהות שמצטרפות לקבוצות".
מה את יכולה לספר על המילואים שלך?
"אני במילואים מתחילת המלחמה. בחצי השנה הראשונה לא היו לי הרבה אפשרויות לצאת. בחודש מרץ קיבלתי את ההזדמנות לנהל את סניף אופקים של המרכז לטניס בישראל. בגלל הקרבה למקום שבו אני משרתת, ברוב הערבים אני מגיעה למרכז הטניס. האימונים מעלים לי את רמות האנרגיה ומטעינים אותי".
מתחילות מאפס
למרכז הטניס והחינוך יש 24 סניפים בארץ, בעיקר באזורי פריפריה, שמטרתם להנגיש את הטניס ה"יוקרתי" לכל מי שמעוניין, בלי הבדל של רקע, דת, גזע, מין ומצב כלכלי. "במקור קהל היעד היה ילדים, והיוזמה החדשה פונה גם לאמהות. המטרה היא גם לעשות ספורט, גם ליהנות מהמשחק וגם לייצר אלופים ואלופות, במשחק ובחיים", אומרת שמש. "בטניס חווים המון כישלונות, ואם נופלים שבע פעמים צריך לקום שמונה פעמים. זה מעצים".
איך עלה הרעיון ליצור קבוצות לאמהות?
"לאט־לאט הבנו שלא רק ילדים צריכים לקבל את הדחיפה הזאת אלא גם מבוגרים. אני עדיין לא אמא, אבל אני מכירה קבוצות של אמהות כי אימנתי במאמאנט, ונחשפתי למה שהן מפיקות מזה – כמה שהן נהנות וכמה הביטחון העצמי שלהן עולה. כמעט כל אישה שמצטרפת לקבוצה אומרת בהתחלה 'הסתקרנתי ובאתי לנסות, אבל קשה לי להאמין שאני אצליח. זה בטח לא ילך'. וזה כן מצליח. ואז אותה אישה חווה תחושה אחרת לגמרי, 'הצלחתי. אני מסוגלת. אני לא מוותרת לעצמי'. זה דבר מדהים. לא מעט בנות באו לאימון רק כדי לנסות, ובשבוע אחרי כן, כשחזרו, אמרו לי, 'לא חשבנו שנחכה ככה לאימון הבא'. הרבה פעמים נשים מביאות איתן חברות, ויש קבוצה של מישהי שהביאה את כל החברות שלה מהמושב. עם הזמן הבנו שמאחר שרוב המאמנות אצלנו הן נשים, הקבוצות נותנות אפשרות גם לבנות דתיות להצטרף, כי הן לא יבואו להתאמן עם גבר. כך נוצרה נישה שמתאימה להן. המטרה שלנו היא לאפשר לכל אישה ואמא לעסוק בספורט, להזיע וליהנות מהמשחק".
לעומת כדורשת, שהוא משחק קבוצתי, טניס הוא אישי או זוגי. עדיין נוצרת בקבוצות שלכן תחושה של קבוצה וקהילה?
"מעבר למשחק נוצרים קשרים חברתיים חדשים, והבנות נפגשות גם מחוץ לאימון. האימונים עצמם קבוצתיים אבל ההתמודדות על המגרש היא באמת אישית או זוגית. עדיין, את תמיד חלק מקבוצה ויש הווי קבוצתי. נכון שיש פה התנהלות עצמאית יותר מאשר במשחק קבוצתי ובראש את לבד, אבל המטרה היא לנצח את עצמך כל פעם מחדש ולהיות טובה יותר מאשר בפעם הקודמת. את צריכה לנקות את הפחדים והרעשים כדי להצליח להביא את עצמך למשחק וגם ליהנות, והן נהנות כי זה כיף. זו השעה שלהן בשבוע. הן משאירות את הילדים בערב בבית ובאות כדי לתת לעצמן. בסופו של דבר גם הילדים מבסוטים כי אמא שלהם מאושרת, כך שהרווח כפול".
אין צורך בהיכרות מוקדמת עם המשחק?
"אפשר להתחיל להתאמן בטניס בכל גיל, ואין צורך ברקע או ביכולת גופנית מיוחדת. בכל קבוצה יש שש נשים ורובן מתחילות מאפס. זה עוזר כי אף אחת לא צריכה להרגיש לא נוח. לאט־לאט כולן לומדות ומתקדמות. הכוונה היא להקים בהמשך ליגה ארצית ואולי לשלב גם את הילדים בחלק מהפעילויות".
הפעם אני מתמידה
קרן אור (42) מפתח־תקווה היא דוגמה למשתתפת שהתחילה מאפס. היא אמנם למדה טניס כמה חודשים כשהייתה ילדה, בין חוגים אחרים, אבל לא זכרה הרבה ולא התאמנה במשחק מאז. "לפני כמה חודשים היינו בתאילנד", היא מספרת. "במלון שהיינו בו היה מגרש טניס, וכששני הבנים שלי (בני 15 ו־12), הלכו לשחק בו, גם אני הצטרפתי ונהנינו מאוד. כמה חודשים אחרי שחזרנו לארץ נתקלתי בפרסום של היוזמה, ומיד היה ברור לי שאני מצטרפת. ניסיתי בעבר המון סוגים של ספורט וכושר, וכל פעם אהבתי, נהניתי ודי מהר פרשתי. הפעם אני מתמידה. זה מתאים לי".
מה את אוהבת באימוני הטניס?
"זה מרגיש קצת כמו חזרה לילדות, כי האימון נפתח בסיבובי ריצה סביב המגרש, אנחנו קופצות מעל מכשולים. מין תחושה של שיעור ספורט בתיכון. אני לומדת המון ומגלה על עצמי שהגוף שלי זורם ואני מצליחה לא רע. אני הכי מבוגרת בקבוצה. הבנות האחרות הן אמהות צעירות עם ילדים קטנים ותינוקות. אבל כשאני מנצחת או משיגה אותן בריצה אני מרגישה תותחית. אני נהנית מאוד גם מהמשחק עצמו. תמיד אהבתי טניס. הייתי יושבת עם אבא שלי שראה משחקים בטלוויזיה וכך הכרתי את התנועות ואת העמידות. אהבתי גם את רעיון המסגרת הקבוצתית של נשים. אנחנו שש בנות, כל אחת מעולם אחר. אני קוסמטיקאית, ויש שם למשל הייטקיסטית, פסיכולוגית, שפית, עוזרת מחקר וגננת.
"אנחנו מתאמנות רק חודשיים בערך, אבל אנחנו כבר מתחילות להכיר את החוזקות של כל אחת, וכל פעם יש את הצחוקים של 'איך אני הולכת לנצח אותך עכשיו'. כבר דיברנו על זה שניפגש מעבר לאימונים, גם להתאמן וגם כמפגש חברתי. לי אישית, בתור מישהי שעובדת מהבית, השעה הקבועה בשבוע שבה אני יוצאת ומתאווררת היא מתנה. זה פתח אצלי משהו ואני לא מוותרת על זה".
מה הילדים שלך אומרים על התחביב החדש?
"הם עפים על זה ורוצים לבוא איתי. אבל הודעתי להם שזה הזמן הפרטי שלי. אף אחד לא בא".