בטקס שנערך בירושלים ופתח את חגיגות ה-70 לישראל, הוענקו פרסי "יקירי הרשות" מטעם משרד החינוך, לאזרחים שהתנדבו ותרמו משמעותית למען הקהילה. מבין עשרות מועמדים נבחר אל טננבאום, שניהל שנים רבות את המרכז לטניס בישראל ערד והיה חלק בלתי נפרד בהקמתו, בשנת 1979. אל השפיע לאורך השנים על אלפי ילדים בערד וגם היום ממשיך לפעול למען ילדי העיר.
בין הנגב למדבר יהודה, בערך 23 ק"מ מערבית לים המלח, שוכנת העיר ערד. עם 24,700 תושבים, לעיר ישנה אוכלוסיה הטרוגנית – היא מונה תושבים אשכנזים ומזרחים, בדואים ומהגרים. כאשר אלברט טננבאום הגיע לישראל מפילדלפיה לפני 39 שנים, העיר ערד לא הייתה כפי שהיא היום – עיר ללא תעסוקה כמעט לשעות הפנאי. טננבאום פתח סניף של המרכז לטניס בישראל בערד ובכך הפך את העיר השוממת לעיר ספורטיבית. לאחר שנים רבות של השקעה בספורט ובחינוך בערד, הוא קיבל ב-17 בדצמבר את פרס מפעל החיים ממשרד החינוך.
"מטרת 'המרכז לטניס בישראל' הינה לייצר סביבה בה ילדים יכולים לבוא ללמוד ולחוות את עולם הספורט", אמר טננבאום. "יש קבוצות תחרותיות, חינוך לגיל הרך. ילדים בכל הגילאים ומכל מיני רקעים מגיעים אלינו למרכז". בשנת 1978 כאשר טננבאום עלה ארצה, הגיע לקיבוץ ליד ערד. לאחר שהייה קצרה בקיבוץ, הציבו לו תנאי – מותר להישאר בקיבוץ בתנאי שלומדים עברית. בעקבות כך, עבר טננבאום לערד והחל ללמוד באולפן.
בזמן שהיה בערד, פגש את חברו הרולד לנדסברג ממשחקי "מגן דוד" המשוחקים בפילדלפיה (לנדסברג היה גם אחד ממייסדי המרכז לטניס בישראל). חברו של טננבאום הזמין אותו להגיע איתו ולהכיר את המרכז לטניס בישראל – רמת השרון. לכשחזר מביקור זה, היתה לו המוטיבציה לפתוח סניף של המרכז לטניס בישראל בערד. "אמרתי לעצמי, 'וואו, אני יכול לשלב את האהבה שלי לספורט, ובפרט לטניס, כדי לעבוד עם ילדים ובכך לייצר שינוי אמיתי'", אמר טננבאום. הוא נחשף לטניס רק בגיל מאוחר. "לא הרמתי מחבט טניס עד גיל 20 בערך", אמר טננבאום. "פשוט התאהבתי במשחק… כל מקום שבו טיילתי, תמיד לקחתי את מחבט הטניס שלי איתי. הבנתי שטניס זה ספורט חוצה גבולות ותרבויות ושניתן לשחק אותו בכל מקום. זהו אירוע חברתי."
רפי פרימן, מי שעבד כמדריך ב'איחוד העולמי של סטודנטים יהודים', פגש את טננבאום בימיו הראשונים באולפן. הוא היה מזמין את כל מי שהיה באולפן להגיע לשחק סופטבול ויחד להקים קבוצה. כמובן שטננבאום הגיע לשחק והוכיח שלא רק שהוא שחקן טוב אלא יש לו 'זריקת שבשבת' (זריקת סופטבול ברמה מקצועית יותר). השניים המשיכו לשחק סופטבול יחד בקבוצות מקצועיות בנות ה-80. פרימן סיפר כי הוא עדיין זוכר את הימים הראשונים שלאחר פתיחת המרכז לטניס בישראל – ערד. טניס לא היה ספורט פופולרי באותה תקופה באזור ערד ולא הכניס כסף רב. לכן פנה טננבאום לראש עיריית ערד, ראש איגוד הטניס וראש הארגון 'שירות לעם' במטרה לשכנע אותם שינהל את המרכז ללא תשלום – רק שיאשרו את פתיחתו. מאז ועד היום, אמר פרימן, טננבאום הפך לדמות מוכרת באזור ערד בעקבות מעשה זה. "בזכותו טניס הפך לספורט פופולרי בערד", אומר פרימן. "מאות, אם לא אלפי ילדים שיחקו טניס בזכות אל טננבאום. בקרב תושבי ערד דבק בו השם 'מר טניס'".
לאחר שנה, המרכז לטניס בישראל הכיר באל כעובד מן המניין והחל לשלם לו משכורת. בשנים מאז שנפתח המרכז, אל טננבאום ניהל ואימן בו מלבד שנת 2002 שבה חזר לפילדלפיה. הוא סייע למאות ילדים שהגיעו לתכניות המגוונות של המרכז. "בעולם של היום, אנשים קופצים מעבודה לעבודה, יש תחלופה גבוהה", אמר. "אני די מיושן בקטע הזה. אני גאה במאמצים שהשקעתי כל השנים במרכז בערד ואני גאה בילדים שחינכתי לאורך השנים". הזכרונות האהובים על טננבאום ממרכז הטניס בערד כוללים את הנגיעה בקהילה האתיופית, העולים החדשים, שהגיעו לערד בשנות ה-80. אחת מהם, לאה הרשקוביץ, המשיכה לעבוד במרכז גם לאחר שעות המשחק שלה וכיום היא מנהלת את המרכז. "זה מסב לי אושר", אומר טננבאום. "אני מתרגש כשאני חושב על זה. אולי בעקבות המאמצים שלי, הצלחתי לסייע לה ולילדים אחרים מרקע דומה לשלה. טניס זו דרך מעולה לייצר קשרים ולהשתלב בחברה". הילדים איתם עבד טננבאום הפכו להיות המשפחה שלו. הוא הצטרף אליהם ואל משפחותיהם לחגים, היה אורח בחגיגות בר או בת המצווה שלהם ואף הגיע לברית המילה של בניהם.
בספטמבר האחרון, זמן קצר לפני שהחלו חגי תשרי, הוא קיבל שיחת טלפון ובה התבשר שמשרד החינוך רוצה לשלוח מישהו לערד לצלם ראיון עימו. לאחר מכן, הזמינו את טננבאום לטקס חלוקת פרסים בירושלים. פרס "יקירי הרשות" מוענק לאזרחים שהשפיעו ועיצבו את המדינה לאורך שנים. "היו אלפי אנשים", אמר טננבאום, "פשוט נדהמתי". מאוחר יותר אמר טננבאום כי עד לרגע שבו ראה את הסרטון שהוקרן בסרט, לא הבין איזו השפעה הייתה לו בעיצוב החברה בישראל. "לא חיפשתי ולא חשבתי שאעשה משהו שכזה", אמר. "אמרתי לעצמי שזה פשוט משהו שאני עושה – מה שאני חי בשבילו ומה שאני מתקיים ממנו".